החלטה בתיק בש"פ 3562/14

           לפני בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בזק-רפפורט) בעמ"ת 27987-05-14 מיום 16.5.2014 בה קיבל בית המשפט את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט א' רון) במ"ת 22747-04-14 מיום 15.5.2014 והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו, בכפוף להשבת התיק לבית המשפט השלום כדי שידון בקיומן של ראיות לכאורה.

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

1.        לפי הנטען באישום הראשון, עובר ליום 27.2.2014 קשר המבקש יחד עם שני אחרים קשר לשם התפרצות לרכב וגניבה ממנו. במועד האמור תיאמו האחרים מפגש עסקי עם אדם ממנו הם רכשו בעבר כלי עבודה (להלן:המתלונן). בסמוך לשעה 13:00 הגיע המתלונן למקום המפגש והחנה את רכבו בסמוך. המתלונן פגש באחרים ונענה להצעתם להיכנס לביתם ולשתות קפה. בשעה ששהה המתלונן בבית האחרים שבר המבקש את חלון רכבו של המתלונן ובהכוונתו הטלפונית של אחד האחרים גנב מן הרכב, יחד עם האחרים, כלי עבודה רבים, 17,000 ש"ח במזומן ו-30,000 ש"ח בשיקים. בימים שלאחר מכן ניסו השלושה למכור את הכלים שגנבו.

           לפי הנטען באישום השני, עובר ליום 23.3.2014 קשר המבקש יחד עם אחרים קשר לשם התפרצות לבית מגורים. במועד האמור הצטיידו המבקש והאחרים בלום והגיעו לבית אליו תכננו להתפרץ. המבקש והאחרים התפרצו לבית, באופן שאינו ידוע למשיבה, תוך שעקרו את סורג החלון האחורי של הבית. המבקש והאחרים זרעו בבית הרס והפכו את תכולת הארונות. המבקש והאחרים גנבו מן הבית מקרן טלוויזיה בגודל "70, מקרן טלוויזיה בגודל "50, מחשב נייד, שעון טלפון עם כרטיס SIM, מספר רב של בקבוקי שתייה חריפה, 700 € במטבעות, טלפון סלולארי, מספר מצלמות, קונסולת משחקים ומפתחות רזרביים של רכב.

           בשל המעשים המתוארים לעיל הואשם המבקש בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); התפרצות (בצוותא) לרכב לפי סעיף 413ו ו-29 לחוק; גניבה (בצוותא) מרכב לפי סעיף 413ד ו-29 לחוק; התפרצות (בצוותא) למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע לפי סעיף 406(ב) ו-29 לחוק; גניבה (בצוותא) לפי סעיף 384 ו-29 לחוק; וכן היזק לרכב (בצוותא) לפי סעיף 452 ו-29 לחוק.

ההליכים הקודמים

2.        בד ובד עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המתנהלים כנגדו. ביום 17.4.2014 התקיים דיון בבקשה זו לפני בית משפט השלום בירושלים (השופט ע' עאסי). בדיון הסכימו באי כוח המבקש כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש. יחד עם זאת, באי כוח המבקש טענו כי עוצמתן הנמוכה של הראיות מצדיקה הפניית המבקש לחלופת מעצר. יתרה מכך, באי כוח המבקש ציינו כי טרם נפרש בפניהם עיקר חומר הראיות שבתיק, לרבות הקלטות של האזנות סתר שנערכו למבקש. הסיבה לעיכוב בהעברת החומר היא הודעת המשיבה לפיה בכוונתה להוציא תעודת חיסיון ביחס לחלק מהחומר המצוי בהקלטות. בהמשך לאמור ציין בית המשפט כי הראיות בעניינו של המבקש הן בעיקר ראיות נסיבתיות. כן ציין בית המשפט כי למבקש עבר פלילי מסוים הכולל הרשעה, בגינה הוסכם כי המבקש ירצה עונש בדרך של עבודות שירות. בתום הדיון הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר מעצר בעניין המבקש.

3.        לאחר הגשת התסקיר נערך ביום 15.5.2014 דיון נוסף לפני בית משפט השלום בירושלים (השופט א' רון), ובתומו החליט בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים שלהלן: מעצר בית מוחלט; איזוק אלקטרוני; הפקדת 7,500 ש"ח בקופת בית המשפט; ערבות עצמית ושלוש ערבויות צדדים שלישיים על סך 10,000 ש"ח כל אחת; נוכחות צמודה ורציפה של לפחות אחד מן הערבים במחיצת המבקש וכן צו לפיקוח מעצרים שיעמוד בתוקף למשך שישה חודשים.

4.        המשיבה עררה על החלטה זו לפני בית המשפט המחוזי, אשר נתן החלטתו בערר ביום 16.5.2014. בית המשפט ציין כי ביום 30.10.2013 הורשע המבקש לפי הודאתו בביצוע עבירת התפרצות, והוחלט כי שירות המבחן יערוך תסקיר בעניינו. כן קבע בית המשפט אשר הרשיע את המבקש כי באם המלצת שירות המבחן תהא חיובית תיבחן האפשרות להטיל על המבקש עונש לריצוי בדרך של עבודות שירות. בעודו ממתין לתסקיר זה ביצע המבקש, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו. התנהלות זו, וכן אופיין המתוכנן והמאורגן של העבירות, מצביעים על המסוכנות הניכרת הנשקפת מהמבקש ומלמדת כי לא ניתן ליתן בו אמון. בית המשפט העיר כי תסקיר המעצר לא התייחס להתנהלות זו של המבקש, מה גם שנכללה בתסקיר הערכה לפיה קיים סיכוי להישנות התנהגות פוגענית מצד המבקש. לאור האמור לעיל קבע בית המשפט כי אין מקום להפנות את המבקש לחלופת מעצר. יחד עם זאת, בית המשפט הורה על השבת התיק לבית משפט השלום כדי שיערוך בירור משלים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערר שלפני.

עיקר נימוקי הבקשה

5.        המבקש - באמצעות באי כוחו עו"ד אוסמה סעדי ועו"ד עמאר יאסין - טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בהחלטת בית משפט השלום. המבקש מציין כי בית משפט השלום ערך דיון מקיף וממצה בחומר הראיות ואיזן כהלכה בין השיקולים השונים. המבקש מסביר כי בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, לא ערך דיון של ממש בראיות ולא עיין בהן. כן לא נתן בית המשפט קמא משקל מספק להמלצת שירות המבחן. המבקש מציין כי שירות המבחן התייחס במפורש להתנהלותו הנטענת, וחרף קושי זה בחר להמליץ על השמתו בחלופת מעצר אשר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו. המבקש טוען כי העבירות המיוחסות לו אינן מצביעות על מסוכנות ברמה גבוהה ואינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. המבקש מציין כי הוא צעיר כבן 22 שנים ולחובתו הרשעה אחת בלבד. נסיבות אלה מצדיקות אף הן את הפנייתו לחלופת מעצר. המבקש מוסיף כי שגה בית המשפט כאשר לא ייחס משקל של ממש למחדלי המשיבה אשר נמנעה מלהעביר לידי הסנגוריה את עיקר חומר החקירה המצוי בתיק. מחדל זה הוא שגרם להתעכבות ההליכים ולהארכת התקופה בה שוהה המבקש במעצר. כן טוען המבקש כי מדובר בתיק סבוך הכולל כ-34 עדי תביעה. המבקש סבור כי התמשכותם הצפויה של ההליכים מטה אף היא את הכף לכיוון קבלת בקשתו. המבקש טוען כי שגה בית המשפט כאשר "קבע, קטגורית, כי שעה שנקבע קיומן של ראיות לכאורה, די בכך כדי לקבוע כי אין מקום לדון בחלופת מעצר כלל".

דיון והכרעה

6.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה החלטתי לדחות את הבקשה מבלי להיזקק לתגובת המשיבה, וזאת בהתאם לסעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

7.        כידוע, ככלל, בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בענייני מעצרים תינתן רק באותם מקרים בהם מגלה הבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש [ראו, למשל: בש"פ 3449/13‏ אהרון נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (16.5.2013); בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (25.2.2013)]. חריגים מסוימים לכלל זה אפשריים כאשר משתכנע בית המשפט כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות או כאשר דחיית הבקשה עלולה לפגוע באופן בלתי סביר בזכויות המבקש [ראו, למשל: בש"פ 1061/12 כאזם נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (3.2.2012); בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (31.1.2012); בש"פ 799/12 נהרי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (13.2.2012); בש"פ 3492/13 חזן נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.5.2013)].

8.       הבקשה שלפני אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו של המבקש. הבקשה אף אינה מגלה פגיעה בלתי מוצדקת במבקש או נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערר. החלטת בית המשפט המחוזי שלא ליתן אמון במבקש היא סבירה ומעוגנת כראוי בנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו. לא מצאתי בבקשה טעם המצדיק התערבות במסקנת בית המשפט קמא לפיה מסוכנותו של המבקש אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר. אמנם, תסקיר המעצר שנערך בעניינו כלל המלצה על שחרור המבקש לחלופת מעצר, ולהמלצה זאת יש ליתן משקל. ואולם, המלצת שירות המבחן היא נקודת המוצא בלבד, וההחלטה הסופית בעניין חלופת המעצר נתונה כולה לבית המשפט הדן בדבר [בש"פ 6172/12 אביחסירה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (28.8.2012); בש"פ 7953/10 חאלדי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (4.11.2010); בש"פ 2792/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (2.4.2008)]. בית המשפט קמא מצא כי קיימים טעמים המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן. טעמים אלו - מועד ביצוע העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען - מקובלים עלי. לא ניתן לומר שהחלטת בית המשפט פוגעת במבקש באורח בלתי סביר בנסיבות העניין, וזאת, בין היתר, משום שההחלטה אינה סותמת את הגולל על אפשרות שחרורו ואינה מתיימרת להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. באשר לטענות המבקש בעניין חומר הראיות ומחדלי המשיבה, הרי שמקומן להתברר במסגרת הדיון שיערך בשאלת הראיות לכאורה.

9.        סוף דבר - הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ו באייר תשע"ד (26.5.2014).